כבר כמה ימים ממש מחכה להזדמנות לשבת ולכתוב.
היו כל כך הרבה תהפוכות בשבוע האחרון שכל יום הייתי כותבת משהו אחר בתכלית...
החלטתי לצרף גם את מה שכתבתי קודם למרות שאני מרגישה שהמצב השתנה מאד מבחינתינו.
אז התחלתי לכתוב ביום שני, שהיה יום מאתגר ומתיש:
היום לא קל, חושך מוקדם כבר יום שני ברציפות... מתעתע בנו, ובעיקר בחיות ובילדים שלא קוראים שעון אלא מתיחסים לחושך היורד .אני מניחה שזה קורה אצל כולם, אבל כשאנחנו בחוץ כל היום זה משפיע מאד וחסר יותר מתמיד המרחב העוטף והמכיל של הבית.
אז מה באמת עם הבית- עדיין אין אוטו בית. כבר 4 שבועות, הייתם מאמינים..?
טוב שלא ידענו זאת מראש אחרת היה קשה יותר לקבל. אנחנו זורמים מיום ליום. נודדים לא מעט- מהדום בו ישנו בשבועיים הראשונים, לבית של רחלי ויוגב לסופש, ולאוהל ושוב לדום כי יורד גשם והאוהל נרטב ואמרי חולה....ושוב לאוהל כי יש מלא אורחים ו...
מאד מתיש. שלמה הקנגו שלנו הפך למחסן, אנחנו מנסים להיות יחסית ארוזים בתיקים וזה מאד מאד מתיש. בדיוק בדיוק מה שכבר חיכיתי שיגמר בתקופה הארוכה שהיתה לפני, של האריזות והנדודים ממשפחה למשפחה...
ובתוך כל זה יש את הבניה שאמוץ מנצח עליה, של מתחם זולה חמים ונעים שכנראה שכשהוא יבנה נמשיך הלאה...
אז כל המצב הזה משפיע לא מעט על המורל, על הכוחות, הסבלנות, השמחה שבמסע ובתקופה שלקחנו כאן. המצב הזה יוצר לא מעט בלבול ומתח וקושי לא צפוי...
אמוץ נוסע לא מעט מפה לשם למוסך נוסף שמתקן את הגיר ובחזרה למוסך שמתקן את הרכב. המון זמן וכסף על נסיעות. ובימים שהוא כאן הוא משתדל לעבוד כמה שהוא יכול. כך שיוצא שאנחנו בעיקר סביב עבודה, למרות שמסגרת ההתנדבות הרעיון היה להשאיר גם זמן לנו בנחת..
טוב, מה כן טוב? נעים כאן. האויר טוב. האוירה טובה. רותם וקאטה המתנדבים שאיתנו מקסימים ונעימים. הדר ושחר מנהלי המקום תומכים ועוזרים מאד מאד. אבי אבא של הדר טורח ועוזר לנו מלא עם האוטו בית...
עד כאן יום שני הנוגה.
ביום שלישי חזר אלינו האוטו בית!!!!!
אנחנו ממש שמחים, עם חור גדול מאד מאד בכיס ותחושה שבוודאות עשקו אותנו, אבל התחושה העיקרית היא של שמחה על הבית שחזר ושיפור התנאים.
מסתבר שהבית הגיע בזמן- ממש אחרי שסידרתי את הדברים שלנו בחזרה במדפים פרץ כאן מבול. אמוץ היה במילואים ביום רביעי,. רותם וקאטה לא היו בחווה ונותרתי לבד עם הילדים.
היתה לי תחושה מעט מוזרה כמו להיות על אי בודד או סירה בלב ים כשהכל גשום מסביב והאוטו בית באמצע המרחב המוגן שלנו. קראנו ספרים ושיחקנו, שמענו מוזיקה והכרנו מחדש את הבית שלנו.
היום יום חמישי היה יום של נחת ועשיה. מסוג הימים (הנדירים) שהזמן מרגיש מספיק כמעט להכל ויש גם נחת באויר.
אולי זה הבית, אולי אמוץ ששב מיום מילואים ארוך וקיבל שחרור מכל השאר, אולי האויר הטוב אחרי הגשם, אולי אני מצליחה למצוא מעט יותר את שיווי המשקל בין לעבוד ללהיות עם הילדים, שזאת סוגיה מוכרת ולא פשוטה לכולנו..
נראה לי שאני מבינה מעט יותר מה אני יכולה לעשות כשאמרי השובב ער ומה אני משאירה לזמן השקט כשהוא ישן. אני מנסה לערב את עלמא בכמה שיותר ממה שאני עושה, משאירה לנו לעשות ביחד עבודות נעימות ומעניינות, וגם דברים שילדים בגילה אולי עושים בגן כמו יצירה ומשחק. היום למשל סיימנו להכין את ערוגות הפרמקלצ'ר לשתילה מחדש- הבאנו קומפוסט מהערמה הגדולה עם המריצה (לעלמא מצאנו כף משחק שהיא היתה מאד מרוצה ממנה והלכה איתה על הכתף כמו החלוצים המפורסמים), וכיסינו הכל בקש מהסוסים. אחר כך הבאנו דף ודבק והדבקנו את החומרים שאנחנו עובדים איתם על הקיר: אדמה מסוננת ונקיה בצבע חום עמוק, חול ים נעים למגע וחציר גרוס ודק... איזה כיף!
עלמא מאד התחברה עם ילדי החווה ואחר הצהריים אנחנו מבלים איתם יחד. כבר נהיתה תחושה של משפחה- אנחנו האמהות מעבירות בגדי ילדים מזו לזו ומאפשרות אחת לשניה לנוח או לעשות משהו אחר בזמן שהילדים משחקים ביחד.. החצר המשפחתית שקיבלה אותנו בזרועות פתוחות מאד מוסיפה לתחושת הבית.
אמרי המקסים גדול כל כך, הוא ממש נהיה ענק כאן בחווה, כל הבגדים שנותרו באוטו בית (שכאמור לא היה איתנו 4 שבועות) כבר לא עולים עליו, מזל שהבאנו בגדים גדולים יותר מהארון בבית של סבתא..
הוא עומד בכל הזדמנות והולך על כל דבר שאפשר, היום לראשונה הלך בכל הבית של הדר ושחר עם עגלת הבובה של יהלי! אין לו זמן :-)
והנה סרטון
וקצת מעל הרמה היום יומית-
קצת מחשבות על המסע, על המקום הזה שאנחנו נמצאים בו שמעורר המון השראה. הגישה האקולוגית לחיים. גישת פרמקלצ'ר חובקת כל- משתמשים במה שיש סביבינו ולא רק בגינה.
החינוך האנטרופוסופי שהילדים מקבלים ונוכח מאד אם כי לא בפנטיות בחיי המשפחה. התיירים שמגיעים לכאן מהjesus trail מספקים עניין ומפגשים מרתקים עם אנשים מכל העולם.
לא ברור לנו אם אנחנו שואפים למקום כזה משלנו יום אחד או שואבים השראה ורעיונות למשהו אחר
אבל בהחלט אנחנו מקבלים כאן המון השראה.
ההוויה המשפחתית מהר מאד נהיתה מובנת מאליו- רואים אחד את השני כל היום ומבלים יחד. מוזר לי לחשוב שפעם זה היה אחרת. כמובן שזה לא רק פשוט להיות עם הילדים כל היום, מי מכם שחוה את זה בחייו בודאי מהנהן לעצמו. אבל רגעי העונג והשמחה הלימוד והפליאה רבים ונפלאים. וזה גם אתגר למצוא את המרחב שלי/שלנו בתוך מה שקורה.
מאד מפתה לתהות מיד על השאלה מה הלאה ומה אנחנו נעשה אחר כך.אני מודה על האפשרות להיות מעט במרחב הלא יודע, המהרהר אך הלא מחליט, החווה והטועם, להיות בספיגה והתרשמות. לדעת שהתשובות ואיתן ההחלטות יגיעו מאוחר יותר.
נהיה כאן ככל הנראה עוד שבועיים עד שנסיים את פרויקט הבניה באדמה ועוד דברים קטנים שהתחלנו. נרד דרומה, עוד לא הוחלט סופית לאן. יתכן וישר לערבה... תלוי בחורף. ככל הנראה נעבור במרכז ובגבעת יערים למפגשי חברים ומשפחה
עד כאן עדכוני מייל, בהמשך מקווה שיהיה בלוג מעניין שיתחלק בין כמה נושאים עם תמונות ועדכונים
ליל מנוחה! אסנת
