Monday, March 30, 2020

אהבה בימי קורונה

הימים המיוחדים האלו
מאפשרים לי לעצור מחדש
להתחבר למקצב אחר, קשוב, איטי.




אתמול כשיצאנו מכמה שעות קסומות בחורשה- 
התחשק לי לכתוב שוב.

שנים שאני מתגעגעת לבלוג הזה
אבל תוהה איך לשלב אותו בשגרה
ובעיקר אם יש לי מה לחדש מתוכה.
והנה הגיעה העצירה הנפלאה הזו
בתזמון מושלם, עבורי.

היינו שרויים בתוך שגרה מירוצית
בית ספר,גן, מכללה, בית מלאכה.
משימה רודפת משימה
7 וחצי יוצאים ליום חדש, נפגשים שוב רק אחר הצהריים..
יש תכלית, יש כלי אוכל לשאת ארוחות, יש נפרדות,
חוויות של ימים שלמים שאנחנו חווים בנפרד זה מזו.

וואו,כן!
התגובה הראשונית שלי היא הודיה עמוקה
תודה על העצירה הזו, שבאה כל כך בזמן
תודה על האפשרות לנוח רגע בתוך עצמינו
להפסיק לספור את השעות והדקות...

הפוגה




אנחנו שמחים לבלות שוב יחד, די מהר מגיעה שגרה טובה זורמת,
יוצאים לסביבה הקרובה, בהתחלה גם נסענו לכנרת ולטיולים בסביבה..
לאט לאט אזור השוטטות קטן ואנחנו מסתפקים בהכי קרוב, ואז בהכי הכי קרוב...



יש זמנים של אחים רבים על הספה ובית הפוך
יש זמנים של קסם מזוקק
יש זמנים שאני תוהה- איך זה יכול להיות שזה לא קרה קודם?
איך היינו בכלל ב"קודם" המוזר הזה?

ויחד עם ההתמסרות לבועה הפנימית משפחתית, מגיעות עוד מורכבויות,
הרבה תקשורת חיצונית, הרבה "רעש"
שטף הודעות ומטלות שונות-
חוץ מ"רק לצוף עם עצמינו ובתוכינו" אנחנו נדרשים לעמוד במשימות כיתה, משימות קהילה, משימות עבודה...
ויש תחושה של פספוס עם כל החוץ הזה, כשכל מה שבא לי זה רק להיות.




ואז מגיעים הגעגועים..
שיחת זום משפחתית אחת והלב מוצף. דמעות.
עולה תחושה מוכרת מהטיול הגדול בחו"ל- רק לחזור לרגע לחבק את כולם ולחזור להוויה בה אני נמצאת.
מתגעגעת לאהובים שלי.




היוגה מתגלה בעוד רובד ועוד עומקים נפרשים ונפתחים בפני.
קודם כל המתנה הנפלאה של התרגול האישי...
כל בוקר אני פותחת בתרגול עמוק, קשוב ונושם.
לעיתים מוסיפה ומקליטה תרגול למתרגלים שלי.
מרגישה את החסד שביוגה עכשיו יותר מתמיד.
תודה


תודה,
זמן להפוגה 
זמן להתמסר לקצב תרגול אחר.
זמן להעמיק פנימה.

תודה על מרחבים פרחים ויופי אינסוף שיש סביבנו
זכינו כל כך






מתי זה יגמר? ואיך? ולאן נמשיך מכאן?
לפעמים זה בלתי נסבל לחשוב על התרחשויות בעתיד
כשהווה כל כך קורה.
לא מצליחה לראות מעבר לכאן ועכשיו.

דבר אחד אני מצליחה לראות, שזה זמן חסד
ושהחסד הזה צריך עוד זמן,
לעבד, לעבור, לאפשר תהליכים.
עוד זמן שהוא שהייה
בין הקודם והאחר כך. 
זמן הווה
זמן קורונה.





























































כעבור שנתיים וחצי :-)

כל כך הרבה פעמים חשבתי על הפוסט הבא שאכתוב.
השגרה סוחפת.. תמיד יש עוד משהו לעשות. וככל שהזמן עובר נראה מופרך להתחיל ולסכם- עוד שנה חולפת. עוד ילד אור הצטרף למשפחה (!) עוד שנתיים..שהופכות לשלוש.. עוד ועוד ועוד חוויות הרפתקאות, מהמורות, נפילות, עליות, תעופות, התפקחות... חיים.
באותו קיץ בעין פית גילינו שאני בהריון. 
במבט לאחור אני מבינה כמה תחושת בית יכולים להביא הריון ולידה.
אני מתפעלת להבין עוד ועוד רבדים בתוך המציאות המיטבית. 
לראות כמה המון דברים התארגנו במציאות שלנו כדי לאפשר להכין ולהכיל אותנו בביתנו.
עבודה שהתאפשרה בדיוק בתקופה הזו שלפני הלידה ותמכה בנו כלכלית..
מרחב תומך בתוך המשפחה והקהילה בה אנו חיים..
תהליך אישי זוגי ומשפחתי מרתק ועמוק לקראת הלידה..
מסע קטן בתוך המסע הגדול של החיים..
מכינים את המרחב בבית-

מטיילים הרבה ומעמיקים במסעות הנפש..

 וכך הצטרף לו נהר אור. בלידת בית מבורכת וקסומה.




שני אחים גדולים מתפעלים ואוהבים..


חלוקי מנדלות לתרגול היוגה..


אני מתלבטת מה לכתוב ואיך.
נהר אור עוד מעט בן שנתיים.
אמרי כבר בן 5
עלמא עלתה לכיתה א השנה 
אני התחלתי ללמד במכללת אוהלו ולהתפתח לכיוונים נוספים..
אמוץ מקים בימים אלו בית מלאכה לעבודות בעץ טבעי ופראי (תמונות בקרוב)
המון דברים מרגשים נולדים כל הזמן.