Friday, November 14, 2014

המסע הביתה- חלק ב'...ואחרון

                                                       על אף הרצון לעצור ולעגון
 נדמה שלמסע יש עכשיו את הקצב שלו
והוא ממשיך בצורה שונה משחשבנו
המשכנו לנדוד בקצב אחר
מהיר יותר 
אך גם
 בעייפות, בקושי, בהתנגדות
בריתמוס שהחל להראות מוכר
לקבל כיוון חדש, להתלהב, להתרגש, לארוז,
ליסוע, לפרוק, להכיר, לחוות, להבין שלא...
שוב להעמיס ולהפרד ולהמשיך למקום חדש

לקחנו צעד אחורה והחלטנו לבדוק איך נוכל לבנות לעצמינו יורט. 
לא יד שניה ולא מוכן מראש.. להתחיל מהתחלה.
קיבלנו מחברינו החרוצים והמוכשרים איתי וליזה המלצה חמה חמה על yurtime  בצבעון.
צבעון מקום מעניין ששמענו עליו רבות.החלטנו לבדוק אם זה יהיה הכיוון שלנו.
שוחחנו בטלפון עם עופר שני מyurtime  שהזמין אותנו לבקר, עופר סיפר שהם בונים יורט ענק בסדנא ועל כן לא בטוח שנוכל מיד לבנות את שלנו אך הזמין אותנו לבוא ולהכיר וללמוד ולראות כיצד נוכל להשתלב....
אם כן כיוונו את פעמינו צבעונה. 
הגענו ביום גשום, אחרי נסיעה מרהיבה, אמוץ באוטובית ואני והילדים בקנגו..
חנינו תחת סככה צמודה לאורווה לא רחוק מהסדנא. נוף פתוח והר מירון מיתמר ממש מעל לראשינו.
הגשם כינס אותנו לערב חמים באוטו בית. 
למחרת הסתובבנו קצת בצבעון. הבתים המתוקים ששופצו על ידי חברי הקיבוץ קסמו לנו מאד. אהבנו את היצירתיות והאהבה באמצעותם כל צריף ישן ועלוב הופך לפינת חמד מרהיבה.
                                     
הפינה שלנו 

אמרי דילן ברלב בהופעת אורח באורווה


בדרך ל"רחוב הבימבות"


בית בוץ- מרכז התכנסות קהילתי בצבעון
טיילנו בקיבוץ, ליד גן הילדים פגשנו בגננת שבפשטות וטבעיות הזמינה אותנו להכנס. עלמא ואמרי נהנו לשחק עם הילדים במרחב הנעים והמזמין של הגן. במרכז הישוב בית בוץ, מרחב קהילתי נעים, לידו סעדנו את ארוחת הצהריים שלנו וראינו חלק מחברי הקהילה חוזרים מיום עבודה משותף ואוכלים בצותא.
בצבעון פגשנו את אסטהא ומכאל שהכרנו לראשונה בעין פיט, התארחנו לארוחת ערב ושיחה נהדרת. מסוג המפגשים המבורכים והממלאים. גם מהם שמענו עוד על צבעון. על הקהילה המיוחדת שמגיעה לקיבוץ, על ההרחבה והקיבוץ המתחדש. שאלות עלו מתוכינו אם זה מקום שם היה יכול להתאים לנו. הקיבוץ לא אבל הקהילה כן. בהחלט.
בצבעון יש אוסף מדהים של אנשים מעניינים. יזמויות, רעיונות, חלומות, הגשמה, חיוכים ואהבה.
כמובן שהתרגשנו מהמקום ובררנו אם נוכל לגור שם באופן זמני וגם לבנות לנו יורט תוך כדי...
מסתבר שזה כלל לא פשוט, אין דירות להשכרה גם למי שמועמד לקליטה..
בינתיים נשארנו בארווה ליד סדנת היורטים.
יומיים אחרי שהגענו לצבעון אמוץ התחיל לעבוד בyurtime והצטרף לצוות שעובד על היורט הגדול (יורט 11 למביני עניין). הילדים ואנוכי בילינו את זמנינו בנעימים בשבילי הקיבוץ והיער הסובב אותו.


                                                
כל אחד והאוצר שלו


הנסיכה בורוד חונכת את הכתר החדש


נהנים ברחוב הבימבות




איזה כיף שאפשר לעשות תסרוקות לאח הצעיר


מבקרים את אבא בסדנא
לאחר כמה ימי עבודה מפרכים וארוכים הרגשנו שזכינו בסוף השבוע למנוחה וזמן משותף יחד.
טיילנו בשביל הפסגה בהר מירון ונהננו מהנוף המרהיב ופריחת החלמוניות, חיפשנו עצמינו במושבים ליד צבעון מתוך מחשבה להיות סמוכים לקהילה הנפלאה הזו. אך לא מצאנו דבר שנראה לנו סביר.


שביל הפסגה בהר מירון




שני קטקטים


חלמוניות!!








צפוף לאבא ארך הרגליים 
(צילום ספונטני במהלך שנ"צ ספונטני)



התחיל שבוע חדש, אמוץ עובד מהנץ החמה עד שקיעתה. הילדים ואני מבלים יחדיו. נסענו לדאון טאון מעלות לקצת קניות ובדרך חזרה עצרנו לפיקניק באגם מונפורט. כמה כיף להיות שוב ניידים!


בדרך חזרה ממעלות עצרנו באגם מונפוורט לפיקניק

אחר הצהריים מחשיך ומתקרר כל כך מהר. במקום רחצת ערב זריזה התחלנו להנות מאמבטיות בוקר חמימות בשמש המפנקת. ואמרי מהדר- קודם אמבט ראשון של בוץ ולאחריו מים וסבון...


אמבט בוקר







לצד הטיולים נהננו ליצור יחד ולהתנסות כל מיני מלאכות יד- והנה רעיון: מחט צמר לילדים, חוט צמר וכובע  צמר שפעם סרגתי ומעולם לא סיימתי- וחרוץ קטן ועקשן שנהנה להשחיל בכל החורים... :-)


כמה כיף לסרוג


צופים ב"אנא עארף" ואמרי משנן ומנגן בעצמו



                                                                                          
נסיכת האוטו בית


או האוטו- ארמון בשבילכם

היה לנו מדהים בצבעון אך חניית האורווה החלה למצות עצמה. הבנו שנצטרך לשוב בפעם אחרת, באופן אחר ולעבוד בסדנה בתקופה שהיא פחות עמוסה. אמוץ נהנה מאד מהעבודה על היורט וישמח לבנות את שלנו בהמשך. כמו כן יצטרף לצוות ההקמה של היורט בשבועות הקרובים.
החניה בצבעון חידדה בנו את ההבנה שאנחנו מחפשים מקום חמים לחורף. החלטנו להוציא מהבוידעם הצעה שקיבלנו מזמן, מחברה משותפת, ולהדרים אל אזור בית שאן לקיבוץ נווה איתן, אל דניאלה ורועי תקוותם.
יצאנו אם כן מצבעון, בנסיעה מרהיבה ירדנו קרוב ל1000 מטר ועברנו לאקלים טרופי לחלוטין.


הי חבר רוצה תמר?
הגענו לקיבוץ נווה איתן, חנינו מאחורי הבית הענק והססגוני של דניאלה ורועי ושלושת הבנות המתוקות שלהן.
כשדיברנו עם דניאלה בטלפון היא סיפרה לנו על הקהילה הגדולה שעזבה על הבתים הפנויים בקיבוץ שהפך מעט שומם. היה נשמע לנו פוטנציאל להתמקמות זמנית, לחורף רגוע יחסית (לצבעון), לשפע חומרי גלם מסביב...
לדניאלה חנות בגדי יד שניה מקסימה ומיוחדת בשם HIRCH  למי שעובר בסביבה שווה להציץ!


אצל משפחת תקוותם בנווה איתן

יום לאחר שהגענו דניאלה לקחה אותנו לסיבוב בנווה איתן והראתה לנו כמה דירות פנויות. רובן ישנות ומוזנחות. ראינו פוטנציאל והיתה לנו הרבה מוטיבציה, להשקיע ולשפץ. אנו מתגעגעים למרחב משלנו ולאדמה..
בהמשך היום החל לרדת הרבה גשם וכולנו התכנסנו במרפסת הגדולה של דניאלה ורועי יחד עם עוד חברים שהגיעו, לזמן משותף של יצירה, שיחת חברים, משחק ילדים וארוחות משותפות. בין לבין נחתי והתאוששתי מתשישות מצטברת. המתח הנפשי שהיינו שרויים בו בשבועות האחרונים נתן את אותותיו..
נווה איתן הרגיש כמו מקום שאפשר להרפות לתוכו. 
ביום ראשון הלכנו לראות שוב את אחת הדירות שנראתה סבירה יותר. כבר אז נזרעו זרעי ספק רבים במחשבה שנשכור כאן דירה, דבר שהיה מאד שונה ממה שתכננו בהתחלה. תהינו אם הרצון להתשקע מניע אותנו למקומות לא נכונים.
אהבנו מאד מאד את חברתם של משפחת תקוותם, דניאלה רועי והבנות המתוקות. אבל חוץ מחברתם לא הרגשנו הרבה קשר לנווה איתן.
בלי לדעת לאן הלאה דחינו את האפשרות לשכור דירה בנווה איתן. הרגשנו שהמקום הבא יתגלה בקרוב.
בשל הגשם, ובעיקר הבוץ שלא אפשר יציאה טכנית של האוטו בית מהחנייה, לקחנו עוד כמה ימים לנשום לתוך זה ולכוון עצמינו מחדש...

סתיו




זאת לא גברת זה אדון



ביום ראשון נסעתי עם עלמא לבית שאן לקניות, מדכא כמו שרק סופר במקום נידח יכול להיות.
הבטחתי לעצמי שננסה בהמשך להשיג את מזוננו בדרך אחרת, ועם כמה שפחות מתווכים ואריזות בדרך..
למחרת טיילנו אל גאון הירדן, בצבצנו קצת בבוץ, ראינו ציפורים נודדות בינות בריכות הדגים, עצרנו לפיקניק נוף המרהיב למדינת ירדן והתרגשנו מהסתיו.








אחר הצהריים, החושך ירד מוקדם מידי הרגשנו צורך לצאת ולעשות משהו שונה. נסענו לבית שאן, אך לא מצאנו שם כלום והמשכנו למסעדת "צל תמר" באשדות יעקב. אבא שלי פרגן לנו מרחוק ארוחת יומולדת יום נישואין מאוחרת. היתה חוויה מפתיעה וטעימה! היציאה הזאת פתחה לנו הרבה מרחב נשימה ואפשרות לראות הלאה..
שבוע לאחר שהגענו לנווה איתן, הגיע הזמן להמשיך הלאה. החלטנו להמשיך למקום ששמענו עליו רבות במהלך המסע וגם מדניאלה ורועי.. המשק של סמי ודבי במושב רמות.
סמי ודבי מגדלים מנגו אורגני, בעבר גרו בנווה איתן ומשם מכירים את רועי ודניאלה. הם קנו משק בקצה מושב רמות, מזרחית לכינרת, מגדלים שלושה ילדים בחינוך בייתי וישמחו לחברה של עוד משפחה. נשמע מעניין מאד. ידענו גם שהם מחלקים את הבית שהם גרים בו לשתי יחידות ורוצים להשכיר אותו למשפחה שתגור איתם בחצר.
יצרנו קשר עם סמי, ששמח מאד שנבוא. לאחר שכבר היינו ארוזים ומוכנים ליציאה התקשר שוב סמי וביקש שנדחה ליומיים אחר כך.  למרות שהיינו מבולבלים מכך זה הרגיש מאד נכון לרווח קצת את החיפושים ולעשות עצירה בטבע.
גם עצירה נאותה בטבע לא היה פשוט למצוא ולבסוף מצאנו עצמינו, אחרי רדת החשיכה, בפאתי קיבוץ עין גב, לא רחוק מקו המים. חונים תחת כמה אקליפטוסים ומברכים על כל רגע.. אילו ידענו כמה החנייה הזו משמעותית!
כשהגענו לעין גב קיבלנו שיחת טלפון ממנהלת הקהילה במיצר. היא הודיעה לנו שמשפחה עוזבת קראוון במיצר, מסיבות אישיות ומעכשיו לעכשיו. והציעה לנו לשקול לעבור כבר בשבוע שאחרי. היו כמובן עוד כמה משפחות שהביעו עניין ויערך בעניין דיון במועצה. היו לנו כמה ימים להחליט. היה לנו הרבה על מה לחשוב...
את היום למחרת בילינו בטיולים לאורך החוף, במנוחה, בשחיה ובשקט. בהרבה מאד מחשבות על  עתידינו לאן..היו בנו גם לא מעט חששות לעבור עכשיו למיצר. 
אי אז, בסוף הקיץ, כשחשנו שהמסע הגיע לסיומו, החלטנו שלא נעבור ישר למיצר אלא ניקח תקופת ביניים, לעכל, לנחות, להכנס לשגרה רגועה יותר. היה אז איזה פתרון דיור זמני וחלופי עד שיגיעו הקראוונים החדשים והחלטנו לא להעזר בו אלא להכנס ישר לקראוון המיועד לנו עוד כמה חודשים. בין שאר השיקולים היה גם הרצון לחוות תקופת ביניים במקום אחר, לא לרוץ לשגרה צפופה ואנטנסיבית, לא להכניס את הילדים ישר למסגרות (מה שהבהירו לנו כתנאי לכניסתינו המוקדמת) לשמר חלק מאוירת המסע לתוך שגרת מגורים ואדמה.
שיקולים אלו צפו ועלו לנגד עיננו כשחשבנו האם זה הזמן שלנו לעבור למיצר.
דעתי שקטה ומגובשת יותר על ענייני החינוך, הדגשנו את ההדרגתיות בה נשתלב בשגרת מיצר. אנחנו מרגישים יותר בשלים לעצירה משמעותית וארוכה והשתלבות בחיי קהילה שבחרנו בה כביתנו, משתוקקים לקחת חלק פעיל בהחלטות החשובות שמתרחשות כעת במיצר, לנתב את האנרגיות האצורות בנו להשתרשות ארוכה באדמה...
החלטנו אם כן להתמודד על הקראוון הפנוי. 









הכינרת היטיבה עימנו, השקט והמים. טיילנו בקיבוץ, נחנו, שחינו, לעת ערב הדלקנו מדורה לאור ירח מלא. מדורה אחרונה למסע?
בשישי בבוקר נסענו לרמות, לבקר את סמי ודבי. כבר היתה לנו הרגשה יותר מפוקחת לגבי המקום והאפשרות של מיצר כבר ממש התבשלה בתוכינו.
פגשנו משפחה מקסימה ומעניינת, קיצונית בעניני תזונה (טבעוניים האוכלים "raw food") ובהתנהלותם ברת הקיימא.
הרגשנו מהר מאד שמדהים לפגוש בהם אבל לאו דוקא לגור איתם.
היה פשוט יותר להמשיך הלאה, אחרי חצי יום בצוותא החלטנו לעלות למיצר לשבת. בביתם של מור ואלון המתוקים (שנסעו והשאירו לנו צימר מפנק).
את האוטו בית השארנו חונה בחצר המשק וקבענו שנשוב אליו ונבלה עוד יחד.
בשבת כבר היה ברור שלעבור למיצר הוא הצעד הכי נכון ומדויק עבורנו. 
עכשיו רק נותר לקוות שגם הועדה תחשוב אותו דבר :-)
עם צאת השבת יצאנו מערבה לכיוון מעגן מכאל. אמוץ התכוון לעבוד ביום ראשון באזור הקריות ולא מצאנו פתרון קרוב יותר. האוטו בית עדיין ברמות ואנחנו עם הקנגו. בדרך התקשרה מיכל, חברה שלא דיברנו איתה שנים והזמינה אותנו אליהם לטבעון, כן כן מעכשיו לעכשיו...נפלאות אחרונות של המסע מתגלות.
וכך מצאנו עצמינו שעה אחר כך עם כוס תה בסלון של מיכל ורן, הילדים של כולנו ישנים בחדרים.
בשיחה אל תוך הלילה והרבה שמחה על המפגש.אחרי 5 שנים שלא נפגשנו, שני זוגות שהפכו להורים...תקופת חיים להשלים. 
למחרת אמוץ ורן יצאו כל אחד לעבודתו ומיכל ואני בילינו יום נפלא עם הילדים.

שקד ואמרי בחצר

בחצר המופלאה של משפחת שדה

במהלך היום הודיעו אותנו כי הועדה החליטה שאנחנו נעבור למיצר! וואו! מרגש ומשמח וגם מעורר הרבה רגשות מעורבים..
הרבה לעכל.
בהמשך השבוע אמוץ הצטרף לצווות yurtime,  איתם עבד בצבעון, להקמת היורט הענק שבנו בסדנא. פרויקט מדהים שבהחלט לא רצה לפספס וזאת היתה הסיבה שנסענו מערבה...
נשארנו בטבעון לעוד יומיים של זמן איכות ונחת ואחר כך המשכתי עם הילדים למעגן מכאל (אמא שלי הנהדרת שוב נרתמה להסעה) אמוץ הצטרף אלינו בתום ימי העבודה על היורט, עמוס אננסים ואבוקדו, שלל מטעים סמוכים בהם הסתיים הקטיף.
בימים אלה אנחנו מלקטים חפצינו מכל עבר ובונים חזון לחיי שגרה.
כמה ערבים ישנו ודיברנו על איך נעשה את המעבר חלק ומיטיב ככל האפשר. איזה דברים ניקח איתנו, מה מהמסע נרצה לשמר בתקופה החדשה ועל מה לא נתפשר.
ביום ראשון נוביל את מעט חפצינו למיצר (את הרוב הגדול שיחררנו אי אז), נתרגל לחיי קבע, לאדמה, לשכנים, לקהילה. בציפיה והתרגשות. 
בהמשך- פוסט סיום מסע, תודות ופרידות..
אחרי הכל הדרך ממשיכה ויהיו עוד לא מעט מחשבות :-)

"The Road goes ever on and on
Down from the door where it began.
Now far ahead the Road has gone,
And I must follow, if I can,
Pursuing it with eager feet,
Until it joins some larger way
Where many paths and errands meet.
And whither then? I cannot say”

ו
לעוד תמונות

Sunday, October 26, 2014

המסע הביתה... חלק א'..

עין פית הרגיש כמו שיא הרפתקאות הקיץ שלנו. אחרי שיצאנו מהמקום הקסום הזה הרגשנו שאין לנו צורך בעוד זולה יפה או עוד מקום בטבע. הרגשנו מוכנים לעבור לשלב אחר במסע, בחיים, למצוא לנו בית.
ומהו בית? בשנה האחרונה היו לנו כל כך הרבה "בתים"..האוטו- בית כמובן הווה את מסגרת עיקרית, וחוץ ממנו ישנו לא מעט לילות באוהל, בדום, בבתים של אחרים... המושג בית הפך יותר ויותר גמיש, נזיל ומשתנה..וגם יקר ערך. מקומות רבים הפכו לנו לבית, תוך זמן קצר. אחרי מעט מאד התסגלות.
שמעתי עצמי אומרת לילדים "בואו נחזור הביתה" בסופו של יום ארוך, כשהכוונה הייתה לשוב למקום האחרון בו הורדנו עוגן.
התעייפנו. הייתה לנו תקופה מלאת מעברים בקיץ. קיווינו שהסתיו יביא איתו עצירה. פחות תנועה ויותר השתרשות.
מעין פית ירדנו אל עמק החולה ומשם המשכנו לכליל. הייתה איזו התלבטות בדרך אם לעצור במוסך בקריית שמונה לסדר את הבעיה שגרמה לאוטו בית להתחמם בנסיעות האחרונות, אך בדרך ראינו שאם אנחנו נוסעים בשעות הלא חמות אנחנו מתקדמים ללא בעיות. החלטנו אם כן "כלילה"..
                           
                      בדרך מעין פיט לכליל עצירת התרעננות בנחל עיון- מנסים לתפוס דגיגונים

הסיבה להגיע לכליל היתה ברובה לא רציונלית. וקשורה ברובה לעובדה שהיה לנו שבוע עד הועדה הסופית והאחרונה למיצר. הרגשתי שאני רוצה לברר עוד כמה דברים עם עצמי ואיתנו בכליל. ללא הסבר ברור מדוע ולמה.. נסענו.
אני נתתי כיוון כללי ואמוץ הוביל אותנו לנקודה המדויקת...אבל כל זה בהמשך.
אם כן חיפשנו יעד התחלתי בכליל והתקשרנו אל גיא והילה חברים של חברים, עם ילדים בדיוק בגיל של עלמא ואמרי, ידענו שהם גרים בשטח מבודד ליד כליל (כמו רבים בישוב המאד מפוזר הזה) ושמחים מאד למבקרים. בדרך עברנו בכפר יאסיף לחוויה בלתי נשכחת של חומוס מעולה (אבו אדהם- אלא מה) וכנאפה מתוקה מידי. הגענו לקראת אחר צהריים אל גיא והילה. שטח מוזנח וגדול החולש על נוף מדהים ואופק פתוח. התמקמנו ליד סככת צל והשתלבנו בהמולת הילדים והאנשים שהחלו להגיע.
ארוחת הערב סביב המדורה, הירח המלא של אלול והנוף הפתוח ריככו מעט את היציאה מעין פית. ברכנו על כך שלא הגענו ישר אל הציויליזציה..
מעט על כליל ,כליל הוא יישוב אקולוגי בגליל המערבי, אינו מחובר לרשת החשמל או הביוב. רוב היישוב מפוזר על פני שטח גדול, ללא מרכז מוגדר. מעבר לכך לא ידענו הרבה על כליל והיינו סקרנים לגלות.
הערב היה נעים והחברה נחמדה. קרסנו עייפים מהנסיעה הארוכה באוהל שהקמנו תחת הציליה.
התעוררנו לבוקר מעט קשוח. שמש יוקדת והמוני זבובים. המונים.
שמענו שכליל הוא מקום קשוח מכמה בחינות, ובעיקר מבחינת הטבע שסביבו. לא שיערנו עד כמה.
מסתבר שאיזה שכן שפך איזו פסולת בסביבה ומאז הזבובים הם מטרד של ממש. מעולם לא ראינו שולחן שחור מזבובים רוחש ומזמזם.. בהתחלה ניסינו למצוא כוחות ופתרונות יצירתיים, בבוקר הכנתי עם כל הילדים מלכודות זבובים מבקבוקי פלסטיק מקושטים.. 

                                                  
מלכודות זבובים אופטימיות

אמוץ שוקע בגילוף ומנסה להתעלם מהזבובים


רכבת ארגזים עם מיו-לב וטאורי

בשלב כלשהו הרגשנו שזה מעל לכוחותינו ויצאנו לקיבוץ כברי בתרוץ של כביסה במכבסה אך לא פחות מכך כדי למצוא מעט מנוחה מהזבובים והשמש. נהננו מהפלאפל המקומי ומשכנו מעט זמן עד שנשוב אל מתקפת הזבובים. בסופו של דבר שבנו לשטח של גיא והילה, לנוח אי אפשר, תלינו את הכביסה ויצאנו שוב אל "אדמה" ליד כליל.
מעט על "אדמה", עופר בעל השטח קנה אותו אי אז בשנות ה80 והמקום שימש מקום מפגש לשבט הריינבו, "אדמה" עבר גלגולים רבים בינהם שימש מרכז  לקהילת המאיה (או הגלאקטיים). כיום גרים בו כ15 אנשים, "היפים", שרוצים לחיות אחרת, קרוב לאדמה, לשמיים ולטבע. המגורים בשטח באוהלים, טיפי (אוהל אינדיאני), כיפות גאודזיות (דום), קראוונים יורטים ועוד פתרונות לבניה קלה. 
ל"אדמה" הגענו דרך נוודים מוכשרים ואהובים, אמנון ותמר, שהם בכלל סיפור בפי עצמו..
הגענו לעת ערב ושמחנו להפגש עם אמנון תמר ומלמלו, ילדתם הזהובה. פגשנו את עופר בעל השטח, שהיה חברותי ומנומס אך החליט לא לקלוט עוד אנשים לשטח של "אדמה" מאחר והקהילה גדלה מהר מידי לטעמו.
אמנון ותמר סיפרו על חיי הקהילה ועל העבודה האישית-קהילתית שהזכירה לנו מעט את נאות סמדר וקהילות אחרות שפגשנו. עופר הזמין אותנו לחנות כמה ימים בסמוך לבית-האם ולהכיר מעט את "אדמה".
הודינו לזבובים שדייקו אותנו ובזכותם המשכנו הלאה ומיקדנו את ביקורינו בכליל.
למחרת הגענו לקראת צהריים אל אדמה והתמקמנו. פגשנו אנשים מיוחדים, שונים, שמענו הרבה מוזיקה והרבה רוח.. פגשנו גם לא מעט אדמה, גינות ירק מושקעות ובתים עבודה עצמית.. יושבי המקום היו מאד חברותיים וגילו בנו עניין רב ואנחנו בהם. שמחנו על ההזדמנות לחנות במקום כל כך מיוחד ושונה. וגם אינטנסיבי והזוי. המינון של כמה ימים היה כנראה מדיוק עבורינו.
לעת ערב יצאנו לסיבוב שקיעה, אמוץ כיוון אותנו אל ראש גבעה לצפות על הנוף. שם ישב בחור צעיר לבדו. חשבנו לעקוף על מנת לא להפריעו אך הוא קרא לנו והזמין אותנו לשבת איתו. התפתחה שיחה ומהר מאד הבנו שזו שיחה חשובה מאד. ואולי אף הסיבה לשמה הגענו לכליל...
אלעד, שמו של הבחור הצעיר והמקסים הזה, פחות צעיר משנראה. יש לו שני ילדים ואישה והם חיים בכליל כבר כמה שנים. גם הם יצאו למעין מסע לפני זמן מה, עברו בדרכם תחנות משמעותיות שעברנו גם אנו בדרכינו. גילינו שאנחנו מחפשים משהו דומה, מתעניינים בדברים זהים, מכירים את את אותם אנשים משמעותיים ומקומות שהותירו בנו רושם. לפני כשנה החלו אלעד ואישתו בתהליך הקליטה למיצר. בדרכם לועדת הקליטה הסופית החליטה אשתו שהיא לא שלמה עם התהליך וביקשה שיסתובב ויחזור הביתה.. הסיפור הזה הדהד בי, נגע בי והעלה הרבה דברים לפני השטח.
ישבנו ודיברנו עם אלעד ארוכות. העלו בשיחה את כל הסוגיות שלנו בקשר למיצר, הדברים שאינם ברורים או שהרגישו לא מתאימים לנו. דווקא הוא שיקף לנו זווית אחרת, חדשה, כיצד הדברים יכולים להיות גמישים ויכולים להפתר עם מעט יצירתיות או דמיון ובעיקר הרבה רצון.
אחרי השיחה הזו הרגשנו שלמים עם התהליך וההחלטה לגור במיצר כמו שמעולם לא היינו ולא ציפינו להיות.
אלעד אגב מאוכזב שלא המשיכו עם התהליך. מי יודע אולי יגיעו לסיבוב חוזר...
הילדים שלנו ,לאורך שיחה של שעתיים היו שקטים רגועים והעסיקו עצמם. הרגיש לנו כאילו כל הדרכים הובילו לשם  וכל התנאים נוצרו כדי שנוכל לקיים את השיחה החשובה הזו בפניות ורוגע.
תחת רושם עמוק שבנו אל האוטו בית. הודנו על האינטואיציה והדרך.
למחרת המשכנו לחקור את המקום המופלא אליו הגענו. הכרנו עוד אנשים ונחשפנו לשפע ויופי.
                          
                                                  אמנון הטרזן בארו דום- דום המשמש כקרקס

אמוץ עזר בבניית אחד הבתים החדשים.
כל תהליך הבניה נראה מאד מחובר, מודע ומכוון.. הבחור שבונה את ביתו הדליק קטורות ושם קריסטלים ביסודות. כיוון את מחשבותיו ותפילותיו לבניית בית מלא בטוב חום ואהבה.


                                      



 אחרי שלושה ימים באדמה, מלאי השראה, פליאה ותחושת שפע יצאנו מזרחה אל מיצר.
 איתי ודנה המקסימים מזמינים אותנו להתארח אצליהם בכל פעם שהם נוסעים לכמה ימים. הפעם ההזמנה הגיעה בתזמון מושלם עם הועדה שנקבעה לנו ביום ראשון בקצרין.
בדרך לגולן עצרנו בפארק הירדן לרקוד מעט בחתונה שלא הכרנו את החתן והכלה.. (סיפור ארוך..) הגענו בשישי אחר צהריים למסיבת הריקודים הפתוחה ונהנינו מאד. פגשנו אנשים מקהילות רבות בצפון, מעין מפגש סיכום שלנו עם אנשים מקסימים ואהובים ממסעותינו בצפון. 
עלמא וחברה ורודה מפזזות ברחבה

מארק ספיץ מאחוריך, אמרי מתכונן  בשיא הרצינות לשחיה בבריכה של משפחת אבישר

עם עופרי בבריכה

נהננו מאד מסוף שבוע רגוע ומלא חברים במיצר. התכוננו והתרגשנו מהועדה הרשמית.
אמרי הקיא כל הלילה לפני ובבוקר הועדה ועל כן הגיע איתנו. (עלמא נשארה בביתה של חברה) למרות שאמרי הקיא גם במהלך הועדה, הייתה פגישה טובה. ומהר מאד קיבלנו תשובה חיובית!
התקבלנו לפרויקט מיצר! 
שנינו היינו תמימי דעים שהתהליך היה נכון ומשמעותי עבורינו. בהשוואה לתהליכים אחרים שעברנו יחד (כמו החתונה שלנו למשל, שהייתה אירוע משמח, אבל רחוק ממה שבאמת רצינו או שהתאים לנו) התהליך שעשינו בדרך למיצר היה מלא במחשבה, הקשבה פנימה, חיבור לעצמינו, הרבה מאד שאלות ולא מעט עבודה..
אז... אנחנו יודעים היכן נגור החל מהקיץ הבא. אבל עד הקיץ הבא? לאן פנינו?
באותה שיחה עם אלעד על ראש הגבעה ליד אדמה הוא זרק לנו רעיון לעבור לגור בשטח לידם. סיפר שהשטח שנקנה על ידי רווק תל אביבי מזדקן שלא ברור מתי יבנה או יגור בשטח והציע לנו לבדוק אפשרות לגור שם זמנית, כמו כן סיפר לנו שכל המשפחות מסביב עם ילדים בגילנו ויש תחושת שבט.
נשמע מושלם..
החלטנו לבדוק את האפשרות, עשינו סיור בשטח וחשבנו להקים שם יורט או חממה.
אחרי הועדה במיצר, אלעד הזמין את אמוץ לעבוד איתו במרכז הארץ ועל כן ממיצר חזרנו למעגן מכאל,פתרון זמני ואפשרי לכולנו מאחר ולא היתה לנו שום חניה או עוגן מוגדר אחר. ממעגן מכאל עלינו שוב לכליל לפגוש את בעל השטח. הגענו אופטימים ונרגשים בשעה שקבענו. אולם הוא הגיע שעתיים אחרי ונראה טרוד ולא מרוכז מוקף פמלייה הזויה . עד שהגיע היו אלו שעתיים נעימות ואף פוריות, ישבנו בסוכת השכן הנחמד שהוא בעלי השטח של אלעד ומשפחתו. פגשנו שכן נוסף שהיה שם- אייל מחברת freedome  שסיפר לנו רבות על הפרויקטים שהוא עושה, יורטים דומים ועוד. 
כשהגיע סוף סוף בעל השטח, הבנו כי הפערים גדולים, האיש ופמלייתו הגיעו בראש אחר לגמרי, בלי להכיר את השטח ומורכבותו, היו עסוקים בתכנון בריכת רחצה מוזרה. כל השכנים מסביב לא הבינו מהיכן הוא "נחת" והיתה שיחה לא פשוטה בנסיון לאפס אותו.
למרות שהיה נחמד, אדיב והביע נכונות רבה שנגור בשטח שלו, הרגשנו הרבה זרמים תחת פני השטח. שמענו שיחה בין בעלי השטחים על "זכות מעבר" ועל כך שהשטח נמכר לו ללא זכות מעבר ועל כן הוא ידרשו ממנו תשלום על כל מה שיעביר דרך השטחים שלהם. כמו כן הבנו שאין זה פשוט לנוע ממקום למקום מאחר ושטחים רבים הם פרטיים, כך שטיול רגלי אינו אופציה ולכל מקום ניתן לנוע רק דרך כביש עפר מאובק. פסטורלי זה לא.
שסיכמנו שפרטים אחרונים נסגור בתחילת השבוע אך כבר בדרך החוצה משם הבנו שזה הזוי. שלא נרצה לגור במקום שאין אפשרות לצאת ממנו ברגל במרחק סביר לטיול.
המשכנו לשוק המתקיים פעם בשבוע בכליל ושם הרגשנו את אוירת "חוסר הקהילה". הבנו שעבורינו כליל הוא מקום מורכב. פסטורלי ויפה אך לא מזמין.
באותו לילה עלינו לפארק גורן שם התכנסה למחרת קהילת מיצר לסוף שבוע מגבש. שמחנו על ההזדמנות לבלות יחד, הייתה זו מנה גדושה ומבורכת של חברים וקהילה. איווררנו את סיפור כליל מכל הכיוונים. כבר היה ברור בהחלט שאנחנו מחפשים משהו אחר.
אחר צהריים טיילנו לתצפית המונפורט ובישלנו ארוחת ערב משותפת על המדורה. המשכנו אל תוך הלילה בשיחה ערה על החלומות שיש לכל אחד לגבי מיצר. שמחנו שוב שבחרנו להיות חלק ממקום שמתהווה ונרקם מחלומות של כל כך הרבה אנשים מיוחדים וטובים.
מחנה קהילתי בפארק גורן

האינטליגנטים הקטנים




למחרת יצאנו למסלול ארוך ויפהפה בנחל כזיב 



מנחל כזיב המשכנו אל פקיעין לארוחת ערב ומשם למעגן מכאל .
מעגן מכאל הפך לתחנת התאוששות ומנוחה להמשך תנועה, תודה למשפחתי היקרה שמכילה זאת בסבלנות ואהבה.
לאור התחושה של סוף מסע והתארגנות לתקופה חדשה, הרגשנו שהגיעה השעה להיות יותר ניידים- או להתנייד יותר בנוחות, על כן השמשנו את "שלמה" הרנו קנגו שהשכלנו לא למכור בתחילת המסע וחיכה לנו במעגן מכאל כל החודשים האלה. עשינו טיפול וטסט, הערנו את הביטוח מקיפאונו ורכשנו שוב את יכולת הניידות הפשוטה...
נחנו כמה ימים בקיבוץ והתארגנו למחנה בחוף הבונים. כמו בשנה שעברה, ממש לפני תחילת המסע, הצטרפנו למחנה ים של אנשים מקסימים- חברים של אחותי עדנה ובן זוגה קישקה. 
נהננו מכמה ימים של אוירה אחרת, חגגנו לעדנה ואמוץ יומולדת, שחינו הרבה ושיחקנו בחול. היה טוב להניח בצד את מחשבות על השנה הקרובה והחיפוש הארוך אחר בית.

אמוץ ילד יומולדת חוגג 36 קייצים

                    בחמישה ימים על הים הם אכלו חטיפים יותר מבכל חייהם הקצרים... ככה זה תפריט משותף :-)




זמן ליצירה- משחילים חרוזים

בסבלנות אין קץ ובהצלחה רבה



אמבטית ערב
הסתיו הגיע גם לים, היו ימים מעוננים. באחד הלילות היתה גאות גדולה שגרמה לנו להזיז את האוהלים והציוד כמה פעמים...הלילה האחרון היה גשום והתעוררנו לבוקר מלא רוח...
חזרנו למעגן מכאל שמחים, עייפים ומעט חולים.
ושוב כמה ימי התאוששות עד שהצלחנו לצאת שוב למסע...שלפעמים נדמה כמו המסע האינסופי..

בחיפושינו אחר מקום מעניין, נעים, קהילתי, שאפשר למקם בו יורט-  הגענו למושב עופר.
חזרנו לנקודה לא רחוק מעין עופר בה שהיינו בסוף האביב לפני שעלינו לגולן. שמחנו לשוב אל הנוף הפתוח לים , השקט והיער הסמוך.
בעופר פגשנו את בת וגסטון שהתקבלו יחד איתנו לפרויקט מיצר. גסטון מנהל את משק "הר פרחים". לפני כחצי שנה כשחנינו באזור עופר ניסינו לפגוש את בעל המשק לסיור קצר אך ללא הצלחה. והנה קיבלנו סיור מקיף ומקצועי מהמנהל בפועל שהוא גם חבר ושכן לעתיד. עולם מופלא...
באחד הבקרים יצאנו עלמא ואני לטיול רגלי אל המעין "רק שתינו הבנות" הגענו אל המעין שגם בסוף הקיץ היה צלול מלא ומזמין ביותר. אמוץ ואמרי נסעו ב"שלמה" הקנגו והצטרפו אלינו לטבילה ופיקניק.
היו לנו ימים מאד נעימים במעיין והחלטנו להשאר ליום כיפור. הצום עבר בשקט מייטיב.
החיפוש בעופר לא הניב תוצאות. מאד יקר, מבוקש ואין ממש שטחים בלתי מיושבים.

קצת טיפוח בטבע, מצטרפים לאמא בפדיקור

ארוחת בוקר מול הים

                                     
הסתיו כבר כאן

שפנת סלעים קטנה

עין עופר
בצאת יום כיפור הרגשנו מוכנים להמשך המסע. שבנו למעגן מכאל כדי להשאיר את האוטו בית ולעלות צפונה עם הרנו קנגו. הרגשנו צורך בניידות פשוטה, בתנועה וזרימה מסוג אחר.
תחנה ראשוה היתה הרדוף.
במהלך המסע פגשנו אנשים רבים מהרדוף שהזמינו אותנו לבוא לבקר ולחוות את המקום. החלטנו להוציא את ההזמנות מהבוידעם ולראות אם תהיה לנו אפשרות להתישב זמנית ב"שער לאדם". מעבר למקום עצמו שהוא מעורר התשאות והערכה, גרים שם אנשים צעירים ביורטים, טיפים ואוהלים.
הגענו אחר הצהריים לסיבוב מעט מבלבל בנסיון להשיג את האחראים על פרויקט "שער לאדם" ובסופו של דבר נחתנו אצל משפחת שפע, המשפחה שממנה קנינו את האוטו בית, התארחנו לארוחת ערב והתמקמנו אצלם ביחידת ארוח/ השכרה שהיתה פנויה באותם ימים. הדירה הזאת היתה נקודת מנוחה ויציאה לסיורינו הרבים באותם שלושה ימים.
                                                        בעליית הגג של משפחת שפע בהרדוף
היה כיף לפגוש את משפחת שפע ולהחליף חוויות מהמסע, אנשים ומקומות שפגשנו כל משפחה בדרכה..
אלעד שפע קישר אותנו ליעקב מ"שער לאדם". למחרת עשינו סיור בשטח של "שער לאדם" ואף הצלחנו לפגוש את יעקב העסוק מאד. הוא היה חיובי ביותר לגבי האפשרות שנגור במקום. הראה לנו יורט קטן ומעט ישן שיתכן ובעליו ירצה למכור אותו ועוד שטח שנוכל להקים עליו משהו... אבל היו כמה דברים לא לגמרי סגורים, המרחק מהרדוף, המגורים בשכנות לצעירים וסטודנטים ללא משפחות ובמקום המשמש לעיתים להפקות גדולות וציבוריות..
אנחנו מתלהבים הרבה, מגלים גמישות רעיונית רבה, אבל במחשבה שניה ושלישית מגלים שיש לא מעט חסרונות ויורדים מהעניין.
למחרת התקשרה אלי הדר המנהלת של ירוק עז- המשק בו התנדבנו בתחילת המסע. לאחל שנה טובה ולבדוק מה שלומינו.שמחנו להתעדכן ואף שאלנו אותה אם היא מכירה באילניה בעל משק שישמח לארח יורט בחצר לכמה חודשים, היא כמובן אמרה ישר- אנחנו!
ובכן... התלהבנו מאד, איך לא חשבנו על כך קודם. מושלם מהרבה בחינות, ואף קארמטי למדי להתחיל ולסיים באותה נקודה. באותו אחר צהריים נסענו אליהם לביקור, ושוב, התלהבות רבה! ואז ירידה למציאות, מציאת החסרנות והתחושה שזה לא באמת מה שאנחנו מחפשים .. כבר תהליך מוכר... ומתיש.
שבנו להרדוף. קיבלנו סיור מאלף ב"בית אלישע" חלק מעמותת "קמה" ובקיבוץ היפה והדרמנו לבית אבי לחוג את חג הסוכות ולישב בסוכה.
                                               
בדרך מפה לשם
אחרי חג עירוני למדי (אנחנו כבר ממש לא רגילים לשהות במרכז עיר, הרגיש לנו כמו חו"ל) המשכנו דרומה לגבעת יערים. רצינו לבקר חברים ותיקים ואהובים ולנוח מעט מהחיפוש הארוך. שוב נסענו רק עם "שלמה" והתארחנו בביתם החדש ומעורר ההשראה של נגה ואלחנן.
באותה חצר גרים מאיה ואריאל,(עלמא אוהבת מאד לשחק עם בנותיהן המתוקות) והגן האנטרופוסופי המדהים שהקימו בשותפות מאיה ואלחנן. כששבו אלחנן ונגה לביתם עברנו בשמחה לגן ונהננו מהמרחב הקסום והמיוחד.
נפגשנו עם הרבה חברים אהובים, היה לנו זמן מדהים. עלמא שיחקה עם חבריה מהרגע שפקחה עיניים עד שהלכה לישון. אמוץ עבד וסידר גדר וערוגות לגן הירק וכולנו היינו שמחים מאד.

אצל אלחנן ונגה בגבעת יערים

יחד עם חברים אהובים
למרות שחשבנו שזוהי הפוגה מהחיפוש אחר בית גם כאן עלתה האפשרות להציב יורט בחצר של מישהו ואפילו נמצאו יורטים (מעט קטנים וללא בידוד) למכירה. האם נשוב לגבעה? החברים מכל עבר המוכר והאהוב...בהחלט פהתפתינו לחשוב על כך, אבל במבט רחב יותר ידענו שלא נשוב לגור שם.
בחול המועד התקיים שוק סתיו נעים ומשמח בגבעת יערים, מכרתי פיות רבות ונהננו מאד מהאוירה והמפגש.
לקראת הושענה רבה אמוץ יצא להרפתקאת איסוף ערבי נחל ומכר צרורות בפתח בתי כנסת. את המכה הגדולה הוא לא עשה שם אבל זכה בהרפתקאה..
את שמחת תורה חגגנו בחפץ חיים עם משפחתו של אמוץ, היה לנו נעים מאד ושמח מאד. בכך חתמנו את תקופת החגים המתישה.
אך המסע עוד לא תם...התקופה הזאת היתה מתישה ומבלבלת, המעברים הרבים, התקוות והאכזבות, השינויים, ההסתגלות לשינויים, הנוף המתחלף במהירות , הרעיונות הרבים והחופש האין סופי לכאורה...
אנחנו מחפשים מקום משמעותי להיות בו בשנה הקרובה, תקופת מעבר בין המסע והנוודות לחיים בקהילה בה בחרנו לחיות לתמיד.
מחפץ חיים שבנו למעגן מכאל. ארזנו באוטו בית מעילים ושמיכות חמות ועלינו צפונה לצבעון בהרכב מלא על כל רכבינו (אמוץ צוחק שבורגנים אנחנו עם שני רכבים ובית :)) בתקוה לבנות לנו יורט. 
המשך יבוא.

לעוד תמונותוקצת חיוכים:



בכל רגע פנוי אמרי מתישב לוקח את הגיטרה שאמוץ הכין לעלמא
ומנגן להנאתו את השיר הנצחי שלו, on the way to you