Friday, November 14, 2014

המסע הביתה- חלק ב'...ואחרון

                                                       על אף הרצון לעצור ולעגון
 נדמה שלמסע יש עכשיו את הקצב שלו
והוא ממשיך בצורה שונה משחשבנו
המשכנו לנדוד בקצב אחר
מהיר יותר 
אך גם
 בעייפות, בקושי, בהתנגדות
בריתמוס שהחל להראות מוכר
לקבל כיוון חדש, להתלהב, להתרגש, לארוז,
ליסוע, לפרוק, להכיר, לחוות, להבין שלא...
שוב להעמיס ולהפרד ולהמשיך למקום חדש

לקחנו צעד אחורה והחלטנו לבדוק איך נוכל לבנות לעצמינו יורט. 
לא יד שניה ולא מוכן מראש.. להתחיל מהתחלה.
קיבלנו מחברינו החרוצים והמוכשרים איתי וליזה המלצה חמה חמה על yurtime  בצבעון.
צבעון מקום מעניין ששמענו עליו רבות.החלטנו לבדוק אם זה יהיה הכיוון שלנו.
שוחחנו בטלפון עם עופר שני מyurtime  שהזמין אותנו לבקר, עופר סיפר שהם בונים יורט ענק בסדנא ועל כן לא בטוח שנוכל מיד לבנות את שלנו אך הזמין אותנו לבוא ולהכיר וללמוד ולראות כיצד נוכל להשתלב....
אם כן כיוונו את פעמינו צבעונה. 
הגענו ביום גשום, אחרי נסיעה מרהיבה, אמוץ באוטובית ואני והילדים בקנגו..
חנינו תחת סככה צמודה לאורווה לא רחוק מהסדנא. נוף פתוח והר מירון מיתמר ממש מעל לראשינו.
הגשם כינס אותנו לערב חמים באוטו בית. 
למחרת הסתובבנו קצת בצבעון. הבתים המתוקים ששופצו על ידי חברי הקיבוץ קסמו לנו מאד. אהבנו את היצירתיות והאהבה באמצעותם כל צריף ישן ועלוב הופך לפינת חמד מרהיבה.
                                     
הפינה שלנו 

אמרי דילן ברלב בהופעת אורח באורווה


בדרך ל"רחוב הבימבות"


בית בוץ- מרכז התכנסות קהילתי בצבעון
טיילנו בקיבוץ, ליד גן הילדים פגשנו בגננת שבפשטות וטבעיות הזמינה אותנו להכנס. עלמא ואמרי נהנו לשחק עם הילדים במרחב הנעים והמזמין של הגן. במרכז הישוב בית בוץ, מרחב קהילתי נעים, לידו סעדנו את ארוחת הצהריים שלנו וראינו חלק מחברי הקהילה חוזרים מיום עבודה משותף ואוכלים בצותא.
בצבעון פגשנו את אסטהא ומכאל שהכרנו לראשונה בעין פיט, התארחנו לארוחת ערב ושיחה נהדרת. מסוג המפגשים המבורכים והממלאים. גם מהם שמענו עוד על צבעון. על הקהילה המיוחדת שמגיעה לקיבוץ, על ההרחבה והקיבוץ המתחדש. שאלות עלו מתוכינו אם זה מקום שם היה יכול להתאים לנו. הקיבוץ לא אבל הקהילה כן. בהחלט.
בצבעון יש אוסף מדהים של אנשים מעניינים. יזמויות, רעיונות, חלומות, הגשמה, חיוכים ואהבה.
כמובן שהתרגשנו מהמקום ובררנו אם נוכל לגור שם באופן זמני וגם לבנות לנו יורט תוך כדי...
מסתבר שזה כלל לא פשוט, אין דירות להשכרה גם למי שמועמד לקליטה..
בינתיים נשארנו בארווה ליד סדנת היורטים.
יומיים אחרי שהגענו לצבעון אמוץ התחיל לעבוד בyurtime והצטרף לצוות שעובד על היורט הגדול (יורט 11 למביני עניין). הילדים ואנוכי בילינו את זמנינו בנעימים בשבילי הקיבוץ והיער הסובב אותו.


                                                
כל אחד והאוצר שלו


הנסיכה בורוד חונכת את הכתר החדש


נהנים ברחוב הבימבות




איזה כיף שאפשר לעשות תסרוקות לאח הצעיר


מבקרים את אבא בסדנא
לאחר כמה ימי עבודה מפרכים וארוכים הרגשנו שזכינו בסוף השבוע למנוחה וזמן משותף יחד.
טיילנו בשביל הפסגה בהר מירון ונהננו מהנוף המרהיב ופריחת החלמוניות, חיפשנו עצמינו במושבים ליד צבעון מתוך מחשבה להיות סמוכים לקהילה הנפלאה הזו. אך לא מצאנו דבר שנראה לנו סביר.


שביל הפסגה בהר מירון




שני קטקטים


חלמוניות!!








צפוף לאבא ארך הרגליים 
(צילום ספונטני במהלך שנ"צ ספונטני)



התחיל שבוע חדש, אמוץ עובד מהנץ החמה עד שקיעתה. הילדים ואני מבלים יחדיו. נסענו לדאון טאון מעלות לקצת קניות ובדרך חזרה עצרנו לפיקניק באגם מונפורט. כמה כיף להיות שוב ניידים!


בדרך חזרה ממעלות עצרנו באגם מונפוורט לפיקניק

אחר הצהריים מחשיך ומתקרר כל כך מהר. במקום רחצת ערב זריזה התחלנו להנות מאמבטיות בוקר חמימות בשמש המפנקת. ואמרי מהדר- קודם אמבט ראשון של בוץ ולאחריו מים וסבון...


אמבט בוקר







לצד הטיולים נהננו ליצור יחד ולהתנסות כל מיני מלאכות יד- והנה רעיון: מחט צמר לילדים, חוט צמר וכובע  צמר שפעם סרגתי ומעולם לא סיימתי- וחרוץ קטן ועקשן שנהנה להשחיל בכל החורים... :-)


כמה כיף לסרוג


צופים ב"אנא עארף" ואמרי משנן ומנגן בעצמו



                                                                                          
נסיכת האוטו בית


או האוטו- ארמון בשבילכם

היה לנו מדהים בצבעון אך חניית האורווה החלה למצות עצמה. הבנו שנצטרך לשוב בפעם אחרת, באופן אחר ולעבוד בסדנה בתקופה שהיא פחות עמוסה. אמוץ נהנה מאד מהעבודה על היורט וישמח לבנות את שלנו בהמשך. כמו כן יצטרף לצוות ההקמה של היורט בשבועות הקרובים.
החניה בצבעון חידדה בנו את ההבנה שאנחנו מחפשים מקום חמים לחורף. החלטנו להוציא מהבוידעם הצעה שקיבלנו מזמן, מחברה משותפת, ולהדרים אל אזור בית שאן לקיבוץ נווה איתן, אל דניאלה ורועי תקוותם.
יצאנו אם כן מצבעון, בנסיעה מרהיבה ירדנו קרוב ל1000 מטר ועברנו לאקלים טרופי לחלוטין.


הי חבר רוצה תמר?
הגענו לקיבוץ נווה איתן, חנינו מאחורי הבית הענק והססגוני של דניאלה ורועי ושלושת הבנות המתוקות שלהן.
כשדיברנו עם דניאלה בטלפון היא סיפרה לנו על הקהילה הגדולה שעזבה על הבתים הפנויים בקיבוץ שהפך מעט שומם. היה נשמע לנו פוטנציאל להתמקמות זמנית, לחורף רגוע יחסית (לצבעון), לשפע חומרי גלם מסביב...
לדניאלה חנות בגדי יד שניה מקסימה ומיוחדת בשם HIRCH  למי שעובר בסביבה שווה להציץ!


אצל משפחת תקוותם בנווה איתן

יום לאחר שהגענו דניאלה לקחה אותנו לסיבוב בנווה איתן והראתה לנו כמה דירות פנויות. רובן ישנות ומוזנחות. ראינו פוטנציאל והיתה לנו הרבה מוטיבציה, להשקיע ולשפץ. אנו מתגעגעים למרחב משלנו ולאדמה..
בהמשך היום החל לרדת הרבה גשם וכולנו התכנסנו במרפסת הגדולה של דניאלה ורועי יחד עם עוד חברים שהגיעו, לזמן משותף של יצירה, שיחת חברים, משחק ילדים וארוחות משותפות. בין לבין נחתי והתאוששתי מתשישות מצטברת. המתח הנפשי שהיינו שרויים בו בשבועות האחרונים נתן את אותותיו..
נווה איתן הרגיש כמו מקום שאפשר להרפות לתוכו. 
ביום ראשון הלכנו לראות שוב את אחת הדירות שנראתה סבירה יותר. כבר אז נזרעו זרעי ספק רבים במחשבה שנשכור כאן דירה, דבר שהיה מאד שונה ממה שתכננו בהתחלה. תהינו אם הרצון להתשקע מניע אותנו למקומות לא נכונים.
אהבנו מאד מאד את חברתם של משפחת תקוותם, דניאלה רועי והבנות המתוקות. אבל חוץ מחברתם לא הרגשנו הרבה קשר לנווה איתן.
בלי לדעת לאן הלאה דחינו את האפשרות לשכור דירה בנווה איתן. הרגשנו שהמקום הבא יתגלה בקרוב.
בשל הגשם, ובעיקר הבוץ שלא אפשר יציאה טכנית של האוטו בית מהחנייה, לקחנו עוד כמה ימים לנשום לתוך זה ולכוון עצמינו מחדש...

סתיו




זאת לא גברת זה אדון



ביום ראשון נסעתי עם עלמא לבית שאן לקניות, מדכא כמו שרק סופר במקום נידח יכול להיות.
הבטחתי לעצמי שננסה בהמשך להשיג את מזוננו בדרך אחרת, ועם כמה שפחות מתווכים ואריזות בדרך..
למחרת טיילנו אל גאון הירדן, בצבצנו קצת בבוץ, ראינו ציפורים נודדות בינות בריכות הדגים, עצרנו לפיקניק נוף המרהיב למדינת ירדן והתרגשנו מהסתיו.








אחר הצהריים, החושך ירד מוקדם מידי הרגשנו צורך לצאת ולעשות משהו שונה. נסענו לבית שאן, אך לא מצאנו שם כלום והמשכנו למסעדת "צל תמר" באשדות יעקב. אבא שלי פרגן לנו מרחוק ארוחת יומולדת יום נישואין מאוחרת. היתה חוויה מפתיעה וטעימה! היציאה הזאת פתחה לנו הרבה מרחב נשימה ואפשרות לראות הלאה..
שבוע לאחר שהגענו לנווה איתן, הגיע הזמן להמשיך הלאה. החלטנו להמשיך למקום ששמענו עליו רבות במהלך המסע וגם מדניאלה ורועי.. המשק של סמי ודבי במושב רמות.
סמי ודבי מגדלים מנגו אורגני, בעבר גרו בנווה איתן ומשם מכירים את רועי ודניאלה. הם קנו משק בקצה מושב רמות, מזרחית לכינרת, מגדלים שלושה ילדים בחינוך בייתי וישמחו לחברה של עוד משפחה. נשמע מעניין מאד. ידענו גם שהם מחלקים את הבית שהם גרים בו לשתי יחידות ורוצים להשכיר אותו למשפחה שתגור איתם בחצר.
יצרנו קשר עם סמי, ששמח מאד שנבוא. לאחר שכבר היינו ארוזים ומוכנים ליציאה התקשר שוב סמי וביקש שנדחה ליומיים אחר כך.  למרות שהיינו מבולבלים מכך זה הרגיש מאד נכון לרווח קצת את החיפושים ולעשות עצירה בטבע.
גם עצירה נאותה בטבע לא היה פשוט למצוא ולבסוף מצאנו עצמינו, אחרי רדת החשיכה, בפאתי קיבוץ עין גב, לא רחוק מקו המים. חונים תחת כמה אקליפטוסים ומברכים על כל רגע.. אילו ידענו כמה החנייה הזו משמעותית!
כשהגענו לעין גב קיבלנו שיחת טלפון ממנהלת הקהילה במיצר. היא הודיעה לנו שמשפחה עוזבת קראוון במיצר, מסיבות אישיות ומעכשיו לעכשיו. והציעה לנו לשקול לעבור כבר בשבוע שאחרי. היו כמובן עוד כמה משפחות שהביעו עניין ויערך בעניין דיון במועצה. היו לנו כמה ימים להחליט. היה לנו הרבה על מה לחשוב...
את היום למחרת בילינו בטיולים לאורך החוף, במנוחה, בשחיה ובשקט. בהרבה מאד מחשבות על  עתידינו לאן..היו בנו גם לא מעט חששות לעבור עכשיו למיצר. 
אי אז, בסוף הקיץ, כשחשנו שהמסע הגיע לסיומו, החלטנו שלא נעבור ישר למיצר אלא ניקח תקופת ביניים, לעכל, לנחות, להכנס לשגרה רגועה יותר. היה אז איזה פתרון דיור זמני וחלופי עד שיגיעו הקראוונים החדשים והחלטנו לא להעזר בו אלא להכנס ישר לקראוון המיועד לנו עוד כמה חודשים. בין שאר השיקולים היה גם הרצון לחוות תקופת ביניים במקום אחר, לא לרוץ לשגרה צפופה ואנטנסיבית, לא להכניס את הילדים ישר למסגרות (מה שהבהירו לנו כתנאי לכניסתינו המוקדמת) לשמר חלק מאוירת המסע לתוך שגרת מגורים ואדמה.
שיקולים אלו צפו ועלו לנגד עיננו כשחשבנו האם זה הזמן שלנו לעבור למיצר.
דעתי שקטה ומגובשת יותר על ענייני החינוך, הדגשנו את ההדרגתיות בה נשתלב בשגרת מיצר. אנחנו מרגישים יותר בשלים לעצירה משמעותית וארוכה והשתלבות בחיי קהילה שבחרנו בה כביתנו, משתוקקים לקחת חלק פעיל בהחלטות החשובות שמתרחשות כעת במיצר, לנתב את האנרגיות האצורות בנו להשתרשות ארוכה באדמה...
החלטנו אם כן להתמודד על הקראוון הפנוי. 









הכינרת היטיבה עימנו, השקט והמים. טיילנו בקיבוץ, נחנו, שחינו, לעת ערב הדלקנו מדורה לאור ירח מלא. מדורה אחרונה למסע?
בשישי בבוקר נסענו לרמות, לבקר את סמי ודבי. כבר היתה לנו הרגשה יותר מפוקחת לגבי המקום והאפשרות של מיצר כבר ממש התבשלה בתוכינו.
פגשנו משפחה מקסימה ומעניינת, קיצונית בעניני תזונה (טבעוניים האוכלים "raw food") ובהתנהלותם ברת הקיימא.
הרגשנו מהר מאד שמדהים לפגוש בהם אבל לאו דוקא לגור איתם.
היה פשוט יותר להמשיך הלאה, אחרי חצי יום בצוותא החלטנו לעלות למיצר לשבת. בביתם של מור ואלון המתוקים (שנסעו והשאירו לנו צימר מפנק).
את האוטו בית השארנו חונה בחצר המשק וקבענו שנשוב אליו ונבלה עוד יחד.
בשבת כבר היה ברור שלעבור למיצר הוא הצעד הכי נכון ומדויק עבורנו. 
עכשיו רק נותר לקוות שגם הועדה תחשוב אותו דבר :-)
עם צאת השבת יצאנו מערבה לכיוון מעגן מכאל. אמוץ התכוון לעבוד ביום ראשון באזור הקריות ולא מצאנו פתרון קרוב יותר. האוטו בית עדיין ברמות ואנחנו עם הקנגו. בדרך התקשרה מיכל, חברה שלא דיברנו איתה שנים והזמינה אותנו אליהם לטבעון, כן כן מעכשיו לעכשיו...נפלאות אחרונות של המסע מתגלות.
וכך מצאנו עצמינו שעה אחר כך עם כוס תה בסלון של מיכל ורן, הילדים של כולנו ישנים בחדרים.
בשיחה אל תוך הלילה והרבה שמחה על המפגש.אחרי 5 שנים שלא נפגשנו, שני זוגות שהפכו להורים...תקופת חיים להשלים. 
למחרת אמוץ ורן יצאו כל אחד לעבודתו ומיכל ואני בילינו יום נפלא עם הילדים.

שקד ואמרי בחצר

בחצר המופלאה של משפחת שדה

במהלך היום הודיעו אותנו כי הועדה החליטה שאנחנו נעבור למיצר! וואו! מרגש ומשמח וגם מעורר הרבה רגשות מעורבים..
הרבה לעכל.
בהמשך השבוע אמוץ הצטרף לצווות yurtime,  איתם עבד בצבעון, להקמת היורט הענק שבנו בסדנא. פרויקט מדהים שבהחלט לא רצה לפספס וזאת היתה הסיבה שנסענו מערבה...
נשארנו בטבעון לעוד יומיים של זמן איכות ונחת ואחר כך המשכתי עם הילדים למעגן מכאל (אמא שלי הנהדרת שוב נרתמה להסעה) אמוץ הצטרף אלינו בתום ימי העבודה על היורט, עמוס אננסים ואבוקדו, שלל מטעים סמוכים בהם הסתיים הקטיף.
בימים אלה אנחנו מלקטים חפצינו מכל עבר ובונים חזון לחיי שגרה.
כמה ערבים ישנו ודיברנו על איך נעשה את המעבר חלק ומיטיב ככל האפשר. איזה דברים ניקח איתנו, מה מהמסע נרצה לשמר בתקופה החדשה ועל מה לא נתפשר.
ביום ראשון נוביל את מעט חפצינו למיצר (את הרוב הגדול שיחררנו אי אז), נתרגל לחיי קבע, לאדמה, לשכנים, לקהילה. בציפיה והתרגשות. 
בהמשך- פוסט סיום מסע, תודות ופרידות..
אחרי הכל הדרך ממשיכה ויהיו עוד לא מעט מחשבות :-)

"The Road goes ever on and on
Down from the door where it began.
Now far ahead the Road has gone,
And I must follow, if I can,
Pursuing it with eager feet,
Until it joins some larger way
Where many paths and errands meet.
And whither then? I cannot say”

ו
לעוד תמונות