עין פית הרגיש כמו שיא הרפתקאות הקיץ שלנו. אחרי שיצאנו מהמקום הקסום הזה הרגשנו שאין לנו צורך בעוד זולה יפה או עוד מקום בטבע. הרגשנו מוכנים לעבור לשלב אחר במסע, בחיים, למצוא לנו בית.
ומהו בית? בשנה האחרונה היו לנו כל כך הרבה "בתים"..האוטו- בית כמובן הווה את מסגרת עיקרית, וחוץ ממנו ישנו לא מעט לילות באוהל, בדום, בבתים של אחרים... המושג בית הפך יותר ויותר גמיש, נזיל ומשתנה..וגם יקר ערך. מקומות רבים הפכו לנו לבית, תוך זמן קצר. אחרי מעט מאד התסגלות.
שמעתי עצמי אומרת לילדים "בואו נחזור הביתה" בסופו של יום ארוך, כשהכוונה הייתה לשוב למקום האחרון בו הורדנו עוגן.
התעייפנו. הייתה לנו תקופה מלאת מעברים בקיץ. קיווינו שהסתיו יביא איתו עצירה. פחות תנועה ויותר השתרשות.
מעין פית ירדנו אל עמק החולה ומשם המשכנו לכליל. הייתה איזו התלבטות בדרך אם לעצור במוסך בקריית שמונה לסדר את הבעיה שגרמה לאוטו בית להתחמם בנסיעות האחרונות, אך בדרך ראינו שאם אנחנו נוסעים בשעות הלא חמות אנחנו מתקדמים ללא בעיות. החלטנו אם כן "כלילה"..
בדרך מעין פיט לכליל עצירת התרעננות בנחל עיון- מנסים לתפוס דגיגונים
הסיבה להגיע לכליל היתה ברובה לא רציונלית. וקשורה ברובה לעובדה שהיה לנו שבוע עד הועדה הסופית והאחרונה למיצר. הרגשתי שאני רוצה לברר עוד כמה דברים עם עצמי ואיתנו בכליל. ללא הסבר ברור מדוע ולמה.. נסענו.
אני נתתי כיוון כללי ואמוץ הוביל אותנו לנקודה המדויקת...אבל כל זה בהמשך.
אם כן חיפשנו יעד התחלתי בכליל והתקשרנו אל גיא והילה חברים של חברים, עם ילדים בדיוק בגיל של עלמא ואמרי, ידענו שהם גרים בשטח מבודד ליד כליל (כמו רבים בישוב המאד מפוזר הזה) ושמחים מאד למבקרים. בדרך עברנו בכפר יאסיף לחוויה בלתי נשכחת של חומוס מעולה (אבו אדהם- אלא מה) וכנאפה מתוקה מידי. הגענו לקראת אחר צהריים אל גיא והילה. שטח מוזנח וגדול החולש על נוף מדהים ואופק פתוח. התמקמנו ליד סככת צל והשתלבנו בהמולת הילדים והאנשים שהחלו להגיע.
ארוחת הערב סביב המדורה, הירח המלא של אלול והנוף הפתוח ריככו מעט את היציאה מעין פית. ברכנו על כך שלא הגענו ישר אל הציויליזציה..
מעט על כליל ,כליל הוא יישוב אקולוגי בגליל המערבי, אינו מחובר לרשת החשמל או הביוב. רוב היישוב מפוזר על פני שטח גדול, ללא מרכז מוגדר. מעבר לכך לא ידענו הרבה על כליל והיינו סקרנים לגלות.
הערב היה נעים והחברה נחמדה. קרסנו עייפים מהנסיעה הארוכה באוהל שהקמנו תחת הציליה.
התעוררנו לבוקר מעט קשוח. שמש יוקדת והמוני זבובים. המונים.
שמענו שכליל הוא מקום קשוח מכמה בחינות, ובעיקר מבחינת הטבע שסביבו. לא שיערנו עד כמה.
מסתבר שאיזה שכן שפך איזו פסולת בסביבה ומאז הזבובים הם מטרד של ממש. מעולם לא ראינו שולחן שחור מזבובים רוחש ומזמזם.. בהתחלה ניסינו למצוא כוחות ופתרונות יצירתיים, בבוקר הכנתי עם כל הילדים מלכודות זבובים מבקבוקי פלסטיק מקושטים..
מלכודות זבובים אופטימיות
אמוץ שוקע בגילוף ומנסה להתעלם מהזבובים
רכבת ארגזים עם מיו-לב וטאורי
בשלב כלשהו הרגשנו שזה מעל לכוחותינו ויצאנו לקיבוץ כברי בתרוץ של כביסה במכבסה אך לא פחות מכך כדי למצוא מעט מנוחה מהזבובים והשמש. נהננו מהפלאפל המקומי ומשכנו מעט זמן עד שנשוב אל מתקפת הזבובים. בסופו של דבר שבנו לשטח של גיא והילה, לנוח אי אפשר, תלינו את הכביסה ויצאנו שוב אל "אדמה" ליד כליל.
מעט על "אדמה", עופר בעל השטח קנה אותו אי אז בשנות ה80 והמקום שימש מקום מפגש לשבט הריינבו, "אדמה" עבר גלגולים רבים בינהם שימש מרכז לקהילת המאיה (או הגלאקטיים). כיום גרים בו כ15 אנשים, "היפים", שרוצים לחיות אחרת, קרוב לאדמה, לשמיים ולטבע. המגורים בשטח באוהלים, טיפי (אוהל אינדיאני), כיפות גאודזיות (דום), קראוונים יורטים ועוד פתרונות לבניה קלה.
ל"אדמה" הגענו דרך נוודים מוכשרים ואהובים, אמנון ותמר, שהם בכלל סיפור בפי עצמו..
הגענו לעת ערב ושמחנו להפגש עם אמנון תמר ומלמלו, ילדתם הזהובה. פגשנו את עופר בעל השטח, שהיה חברותי ומנומס אך החליט לא לקלוט עוד אנשים לשטח של "אדמה" מאחר והקהילה גדלה מהר מידי לטעמו.
אמנון ותמר סיפרו על חיי הקהילה ועל העבודה האישית-קהילתית שהזכירה לנו מעט את נאות סמדר וקהילות אחרות שפגשנו. עופר הזמין אותנו לחנות כמה ימים בסמוך לבית-האם ולהכיר מעט את "אדמה".
הודינו לזבובים שדייקו אותנו ובזכותם המשכנו הלאה ומיקדנו את ביקורינו בכליל.
למחרת הגענו לקראת צהריים אל אדמה והתמקמנו. פגשנו אנשים מיוחדים, שונים, שמענו הרבה מוזיקה והרבה רוח.. פגשנו גם לא מעט אדמה, גינות ירק מושקעות ובתים עבודה עצמית.. יושבי המקום היו מאד חברותיים וגילו בנו עניין רב ואנחנו בהם. שמחנו על ההזדמנות לחנות במקום כל כך מיוחד ושונה. וגם אינטנסיבי והזוי. המינון של כמה ימים היה כנראה מדיוק עבורינו.
לעת ערב יצאנו לסיבוב שקיעה, אמוץ כיוון אותנו אל ראש גבעה לצפות על הנוף. שם ישב בחור צעיר לבדו. חשבנו לעקוף על מנת לא להפריעו אך הוא קרא לנו והזמין אותנו לשבת איתו. התפתחה שיחה ומהר מאד הבנו שזו שיחה חשובה מאד. ואולי אף הסיבה לשמה הגענו לכליל...
אלעד, שמו של הבחור הצעיר והמקסים הזה, פחות צעיר משנראה. יש לו שני ילדים ואישה והם חיים בכליל כבר כמה שנים. גם הם יצאו למעין מסע לפני זמן מה, עברו בדרכם תחנות משמעותיות שעברנו גם אנו בדרכינו. גילינו שאנחנו מחפשים משהו דומה, מתעניינים בדברים זהים, מכירים את את אותם אנשים משמעותיים ומקומות שהותירו בנו רושם. לפני כשנה החלו אלעד ואישתו בתהליך הקליטה למיצר. בדרכם לועדת הקליטה הסופית החליטה אשתו שהיא לא שלמה עם התהליך וביקשה שיסתובב ויחזור הביתה.. הסיפור הזה הדהד בי, נגע בי והעלה הרבה דברים לפני השטח.
ישבנו ודיברנו עם אלעד ארוכות. העלו בשיחה את כל הסוגיות שלנו בקשר למיצר, הדברים שאינם ברורים או שהרגישו לא מתאימים לנו. דווקא הוא שיקף לנו זווית אחרת, חדשה, כיצד הדברים יכולים להיות גמישים ויכולים להפתר עם מעט יצירתיות או דמיון ובעיקר הרבה רצון.
אחרי השיחה הזו הרגשנו שלמים עם התהליך וההחלטה לגור במיצר כמו שמעולם לא היינו ולא ציפינו להיות.
אלעד אגב מאוכזב שלא המשיכו עם התהליך. מי יודע אולי יגיעו לסיבוב חוזר...
הילדים שלנו ,לאורך שיחה של שעתיים היו שקטים רגועים והעסיקו עצמם. הרגיש לנו כאילו כל הדרכים הובילו לשם וכל התנאים נוצרו כדי שנוכל לקיים את השיחה החשובה הזו בפניות ורוגע.
תחת רושם עמוק שבנו אל האוטו בית. הודנו על האינטואיציה והדרך.
למחרת המשכנו לחקור את המקום המופלא אליו הגענו. הכרנו עוד אנשים ונחשפנו לשפע ויופי.
אמנון הטרזן בארו דום- דום המשמש כקרקס
אמוץ עזר בבניית אחד הבתים החדשים.
כל תהליך הבניה נראה מאד מחובר, מודע ומכוון.. הבחור שבונה את ביתו הדליק קטורות ושם קריסטלים ביסודות. כיוון את מחשבותיו ותפילותיו לבניית בית מלא בטוב חום ואהבה.
אחרי שלושה ימים באדמה, מלאי השראה, פליאה ותחושת שפע יצאנו מזרחה אל מיצר.
איתי ודנה המקסימים מזמינים אותנו להתארח אצליהם בכל פעם שהם נוסעים לכמה ימים. הפעם ההזמנה הגיעה בתזמון מושלם עם הועדה שנקבעה לנו ביום ראשון בקצרין.
בדרך לגולן עצרנו בפארק הירדן לרקוד מעט בחתונה שלא הכרנו את החתן והכלה.. (סיפור ארוך..) הגענו בשישי אחר צהריים למסיבת הריקודים הפתוחה ונהנינו מאד. פגשנו אנשים מקהילות רבות בצפון, מעין מפגש סיכום שלנו עם אנשים מקסימים ואהובים ממסעותינו בצפון.
עלמא וחברה ורודה מפזזות ברחבה
מארק ספיץ מאחוריך, אמרי מתכונן בשיא הרצינות לשחיה בבריכה של משפחת אבישר
עם עופרי בבריכה
נהננו מאד מסוף שבוע רגוע ומלא חברים במיצר. התכוננו והתרגשנו מהועדה הרשמית.
אמרי הקיא כל הלילה לפני ובבוקר הועדה ועל כן הגיע איתנו. (עלמא נשארה בביתה של חברה) למרות שאמרי הקיא גם במהלך הועדה, הייתה פגישה טובה. ומהר מאד קיבלנו תשובה חיובית!
התקבלנו לפרויקט מיצר!
שנינו היינו תמימי דעים שהתהליך היה נכון ומשמעותי עבורינו. בהשוואה לתהליכים אחרים שעברנו יחד (כמו החתונה שלנו למשל, שהייתה אירוע משמח, אבל רחוק ממה שבאמת רצינו או שהתאים לנו) התהליך שעשינו בדרך למיצר היה מלא במחשבה, הקשבה פנימה, חיבור לעצמינו, הרבה מאד שאלות ולא מעט עבודה..
אז... אנחנו יודעים היכן נגור החל מהקיץ הבא. אבל עד הקיץ הבא? לאן פנינו?
באותה שיחה עם אלעד על ראש הגבעה ליד אדמה הוא זרק לנו רעיון לעבור לגור בשטח לידם. סיפר שהשטח שנקנה על ידי רווק תל אביבי מזדקן שלא ברור מתי יבנה או יגור בשטח והציע לנו לבדוק אפשרות לגור שם זמנית, כמו כן סיפר לנו שכל המשפחות מסביב עם ילדים בגילנו ויש תחושת שבט.
נשמע מושלם..
החלטנו לבדוק את האפשרות, עשינו סיור בשטח וחשבנו להקים שם יורט או חממה.
אחרי הועדה במיצר, אלעד הזמין את אמוץ לעבוד איתו במרכז הארץ ועל כן ממיצר חזרנו למעגן מכאל,פתרון זמני ואפשרי לכולנו מאחר ולא היתה לנו שום חניה או עוגן מוגדר אחר. ממעגן מכאל עלינו שוב לכליל לפגוש את בעל השטח. הגענו אופטימים ונרגשים בשעה שקבענו. אולם הוא הגיע שעתיים אחרי ונראה טרוד ולא מרוכז מוקף פמלייה הזויה . עד שהגיע היו אלו שעתיים נעימות ואף פוריות, ישבנו בסוכת השכן הנחמד שהוא בעלי השטח של אלעד ומשפחתו. פגשנו שכן נוסף שהיה שם- אייל מחברת freedome שסיפר לנו רבות על הפרויקטים שהוא עושה, יורטים דומים ועוד.
כשהגיע סוף סוף בעל השטח, הבנו כי הפערים גדולים, האיש ופמלייתו הגיעו בראש אחר לגמרי, בלי להכיר את השטח ומורכבותו, היו עסוקים בתכנון בריכת רחצה מוזרה. כל השכנים מסביב לא הבינו מהיכן הוא "נחת" והיתה שיחה לא פשוטה בנסיון לאפס אותו.
למרות שהיה נחמד, אדיב והביע נכונות רבה שנגור בשטח שלו, הרגשנו הרבה זרמים תחת פני השטח. שמענו שיחה בין בעלי השטחים על "זכות מעבר" ועל כך שהשטח נמכר לו ללא זכות מעבר ועל כן הוא ידרשו ממנו תשלום על כל מה שיעביר דרך השטחים שלהם. כמו כן הבנו שאין זה פשוט לנוע ממקום למקום מאחר ושטחים רבים הם פרטיים, כך שטיול רגלי אינו אופציה ולכל מקום ניתן לנוע רק דרך כביש עפר מאובק. פסטורלי זה לא.
שסיכמנו שפרטים אחרונים נסגור בתחילת השבוע אך כבר בדרך החוצה משם הבנו שזה הזוי. שלא נרצה לגור במקום שאין אפשרות לצאת ממנו ברגל במרחק סביר לטיול.
המשכנו לשוק המתקיים פעם בשבוע בכליל ושם הרגשנו את אוירת "חוסר הקהילה". הבנו שעבורינו כליל הוא מקום מורכב. פסטורלי ויפה אך לא מזמין.
באותו לילה עלינו לפארק גורן שם התכנסה למחרת קהילת מיצר לסוף שבוע מגבש. שמחנו על ההזדמנות לבלות יחד, הייתה זו מנה גדושה ומבורכת של חברים וקהילה. איווררנו את סיפור כליל מכל הכיוונים. כבר היה ברור בהחלט שאנחנו מחפשים משהו אחר.
אחר צהריים טיילנו לתצפית המונפורט ובישלנו ארוחת ערב משותפת על המדורה. המשכנו אל תוך הלילה בשיחה ערה על החלומות שיש לכל אחד לגבי מיצר. שמחנו שוב שבחרנו להיות חלק ממקום שמתהווה ונרקם מחלומות של כל כך הרבה אנשים מיוחדים וטובים.
מחנה קהילתי בפארק גורן
האינטליגנטים הקטנים
למחרת יצאנו למסלול ארוך ויפהפה בנחל כזיב
מנחל כזיב המשכנו אל פקיעין לארוחת ערב ומשם למעגן מכאל .
מעגן מכאל הפך לתחנת התאוששות ומנוחה להמשך תנועה, תודה למשפחתי היקרה שמכילה זאת בסבלנות ואהבה.
לאור התחושה של סוף מסע והתארגנות לתקופה חדשה, הרגשנו שהגיעה השעה להיות יותר ניידים- או להתנייד יותר בנוחות, על כן השמשנו את "שלמה" הרנו קנגו שהשכלנו לא למכור בתחילת המסע וחיכה לנו במעגן מכאל כל החודשים האלה. עשינו טיפול וטסט, הערנו את הביטוח מקיפאונו ורכשנו שוב את יכולת הניידות הפשוטה...
נחנו כמה ימים בקיבוץ והתארגנו למחנה בחוף הבונים. כמו בשנה שעברה, ממש לפני תחילת המסע, הצטרפנו למחנה ים של אנשים מקסימים- חברים של אחותי עדנה ובן זוגה קישקה.
נהננו מכמה ימים של אוירה אחרת, חגגנו לעדנה ואמוץ יומולדת, שחינו הרבה ושיחקנו בחול. היה טוב להניח בצד את מחשבות על השנה הקרובה והחיפוש הארוך אחר בית.
אמוץ ילד יומולדת חוגג 36 קייצים
זמן ליצירה- משחילים חרוזים
בסבלנות אין קץ ובהצלחה רבה
אמבטית ערב
הסתיו הגיע גם לים, היו ימים מעוננים. באחד הלילות היתה גאות גדולה שגרמה לנו להזיז את האוהלים והציוד כמה פעמים...הלילה האחרון היה גשום והתעוררנו לבוקר מלא רוח...
חזרנו למעגן מכאל שמחים, עייפים ומעט חולים.
ושוב כמה ימי התאוששות עד שהצלחנו לצאת שוב למסע...שלפעמים נדמה כמו המסע האינסופי..
בחיפושינו אחר מקום מעניין, נעים, קהילתי, שאפשר למקם בו יורט- הגענו למושב עופר.
חזרנו לנקודה לא רחוק מעין עופר בה שהיינו בסוף האביב לפני שעלינו לגולן. שמחנו לשוב אל הנוף הפתוח לים , השקט והיער הסמוך.
בעופר פגשנו את בת וגסטון שהתקבלו יחד איתנו לפרויקט מיצר. גסטון מנהל את משק "הר פרחים". לפני כחצי שנה כשחנינו באזור עופר ניסינו לפגוש את בעל המשק לסיור קצר אך ללא הצלחה. והנה קיבלנו סיור מקיף ומקצועי מהמנהל בפועל שהוא גם חבר ושכן לעתיד. עולם מופלא...
באחד הבקרים יצאנו עלמא ואני לטיול רגלי אל המעין "רק שתינו הבנות" הגענו אל המעין שגם בסוף הקיץ היה צלול מלא ומזמין ביותר. אמוץ ואמרי נסעו ב"שלמה" הקנגו והצטרפו אלינו לטבילה ופיקניק.
היו לנו ימים מאד נעימים במעיין והחלטנו להשאר ליום כיפור. הצום עבר בשקט מייטיב.
החיפוש בעופר לא הניב תוצאות. מאד יקר, מבוקש ואין ממש שטחים בלתי מיושבים.
קצת טיפוח בטבע, מצטרפים לאמא בפדיקור
ארוחת בוקר מול הים
הסתיו כבר כאן
שפנת סלעים קטנה
עין עופר
בצאת יום כיפור הרגשנו מוכנים להמשך המסע. שבנו למעגן מכאל כדי להשאיר את האוטו בית ולעלות צפונה עם הרנו קנגו. הרגשנו צורך בניידות פשוטה, בתנועה וזרימה מסוג אחר.
תחנה ראשוה היתה הרדוף.
במהלך המסע פגשנו אנשים רבים מהרדוף שהזמינו אותנו לבוא לבקר ולחוות את המקום. החלטנו להוציא את ההזמנות מהבוידעם ולראות אם תהיה לנו אפשרות להתישב זמנית ב"שער לאדם". מעבר למקום עצמו שהוא מעורר התשאות והערכה, גרים שם אנשים צעירים ביורטים, טיפים ואוהלים.
הגענו אחר הצהריים לסיבוב מעט מבלבל בנסיון להשיג את האחראים על פרויקט "שער לאדם" ובסופו של דבר נחתנו אצל משפחת שפע, המשפחה שממנה קנינו את האוטו בית, התארחנו לארוחת ערב והתמקמנו אצלם ביחידת ארוח/ השכרה שהיתה פנויה באותם ימים. הדירה הזאת היתה נקודת מנוחה ויציאה לסיורינו הרבים באותם שלושה ימים.
בעליית הגג של משפחת שפע בהרדוף
היה כיף לפגוש את משפחת שפע ולהחליף חוויות מהמסע, אנשים ומקומות שפגשנו כל משפחה בדרכה..
אלעד שפע קישר אותנו ליעקב מ"שער לאדם". למחרת עשינו סיור בשטח של "שער לאדם" ואף הצלחנו לפגוש את יעקב העסוק מאד. הוא היה חיובי ביותר לגבי האפשרות שנגור במקום. הראה לנו יורט קטן ומעט ישן שיתכן ובעליו ירצה למכור אותו ועוד שטח שנוכל להקים עליו משהו... אבל היו כמה דברים לא לגמרי סגורים, המרחק מהרדוף, המגורים בשכנות לצעירים וסטודנטים ללא משפחות ובמקום המשמש לעיתים להפקות גדולות וציבוריות..
אנחנו מתלהבים הרבה, מגלים גמישות רעיונית רבה, אבל במחשבה שניה ושלישית מגלים שיש לא מעט חסרונות ויורדים מהעניין.
למחרת התקשרה אלי הדר המנהלת של ירוק עז- המשק בו התנדבנו בתחילת המסע. לאחל שנה טובה ולבדוק מה שלומינו.שמחנו להתעדכן ואף שאלנו אותה אם היא מכירה באילניה בעל משק שישמח לארח יורט בחצר לכמה חודשים, היא כמובן אמרה ישר- אנחנו!
ובכן... התלהבנו מאד, איך לא חשבנו על כך קודם. מושלם מהרבה בחינות, ואף קארמטי למדי להתחיל ולסיים באותה נקודה. באותו אחר צהריים נסענו אליהם לביקור, ושוב, התלהבות רבה! ואז ירידה למציאות, מציאת החסרנות והתחושה שזה לא באמת מה שאנחנו מחפשים .. כבר תהליך מוכר... ומתיש.
שבנו להרדוף. קיבלנו סיור מאלף ב"בית אלישע" חלק מעמותת "קמה" ובקיבוץ היפה והדרמנו לבית אבי לחוג את חג הסוכות ולישב בסוכה.
בדרך מפה לשם
אחרי חג עירוני למדי (אנחנו כבר ממש לא רגילים לשהות במרכז עיר, הרגיש לנו כמו חו"ל) המשכנו דרומה לגבעת יערים. רצינו לבקר חברים ותיקים ואהובים ולנוח מעט מהחיפוש הארוך. שוב נסענו רק עם "שלמה" והתארחנו בביתם החדש ומעורר ההשראה של נגה ואלחנן.
באותה חצר גרים מאיה ואריאל,(עלמא אוהבת מאד לשחק עם בנותיהן המתוקות) והגן האנטרופוסופי המדהים שהקימו בשותפות מאיה ואלחנן. כששבו אלחנן ונגה לביתם עברנו בשמחה לגן ונהננו מהמרחב הקסום והמיוחד.
נפגשנו עם הרבה חברים אהובים, היה לנו זמן מדהים. עלמא שיחקה עם חבריה מהרגע שפקחה עיניים עד שהלכה לישון. אמוץ עבד וסידר גדר וערוגות לגן הירק וכולנו היינו שמחים מאד.
אצל אלחנן ונגה בגבעת יערים
יחד עם חברים אהובים
למרות שחשבנו שזוהי הפוגה מהחיפוש אחר בית גם כאן עלתה האפשרות להציב יורט בחצר של מישהו ואפילו נמצאו יורטים (מעט קטנים וללא בידוד) למכירה. האם נשוב לגבעה? החברים מכל עבר המוכר והאהוב...בהחלט פהתפתינו לחשוב על כך, אבל במבט רחב יותר ידענו שלא נשוב לגור שם.
בחול המועד התקיים שוק סתיו נעים ומשמח בגבעת יערים, מכרתי פיות רבות ונהננו מאד מהאוירה והמפגש.
לקראת הושענה רבה אמוץ יצא להרפתקאת איסוף ערבי נחל ומכר צרורות בפתח בתי כנסת. את המכה הגדולה הוא לא עשה שם אבל זכה בהרפתקאה..
את שמחת תורה חגגנו בחפץ חיים עם משפחתו של אמוץ, היה לנו נעים מאד ושמח מאד. בכך חתמנו את תקופת החגים המתישה.
אך המסע עוד לא תם...התקופה הזאת היתה מתישה ומבלבלת, המעברים הרבים, התקוות והאכזבות, השינויים, ההסתגלות לשינויים, הנוף המתחלף במהירות , הרעיונות הרבים והחופש האין סופי לכאורה...
אנחנו מחפשים מקום משמעותי להיות בו בשנה הקרובה, תקופת מעבר בין המסע והנוודות לחיים בקהילה בה בחרנו לחיות לתמיד.
מחפץ חיים שבנו למעגן מכאל. ארזנו באוטו בית מעילים ושמיכות חמות ועלינו צפונה לצבעון בהרכב מלא על כל רכבינו (אמוץ צוחק שבורגנים אנחנו עם שני רכבים ובית :)) בתקוה לבנות לנו יורט.
המשך יבוא.
לעוד תמונותוקצת חיוכים:
בכל רגע פנוי אמרי מתישב לוקח את הגיטרה שאמוץ הכין לעלמא
ומנגן להנאתו את השיר הנצחי שלו, on the way to you
